למה אתם צריכים להיות אנשים טובים (או למה אסור לשבת בחיבוק ידיים)

יום השואה התחלף אצלי בשלב מסויים מטקסים וגינונים של חולצה לבנה ובמה שחורה עם שירים עצובים למשהו מהותי עם תוכן פנימי ממשי ומוחשי (בעיקר מאז שאני אמא). הבנתי שהאיום שהיה אז, לא כל כך ממזמן, שריר וקיים כל הזמן ובמיוחד עכשיו. הבנתי שלמדינה שלנו יש חשיבות עליונה לקיום בכבוד שלנו והיא איננה מובנת מאליה, ממש לא! ואז הוספתי והמשכתי להבין, שאנחנו, הפרט עושים את ההבדל, עושים אותה למה שהיא. והיא קצת איך נאמר את זה, מדיפה ריח רע של תחלואים של אלימות, שנאה, חוסר אכפתיות, אפאתיות ונהיה אחר טעם תרבותי רע.

אני באמת חושבת ומאמינה שאם אנחנו נהיה טובים וסבלניים יותר אחד אל השני, ואל ילדנו עשוי להיות פה טוב יותר. אם נשיל מעלינו שנים וחצי גרם מעטה של ציניות, ריכוז בעצמנו, אטימות, רדיפה אחר זמן-כסף-הישגים עשוי להיות פה קצת יותר נוח לחיות. אני קושרת את יום השואה אל המצב הנוכחי, בהווה, כי אסור לנו לאבד את מה שהשגנו ואחרי מה שעברנו. זה מפחיד לחשוב כמה פגיעים היינו ועודנו, מקומם ומכעיס. ולכן חשוב לעשות את זה פה כמו שצריך, ולהקנות לעצמנו ולילדים שלנו: אומץ, נדיבות, איכפתיות, תעוזה, חוכמה וגאווה על מי שהם כבני אדם ועל מה שיש להם. כלום לא מובן מאליו.

אז תעשו לכם חושבים ותהיו הורים טובים, תדעו להציב גבולות, ואל תפחדו להיות סוללי דרך ולעמוד על שלכם כשצריך, תדעו להיות אמפאתיים, אכפתיים, טובי לב, תראו דוגמא אישית, תעצרו להריח פרח, להסתכל על מי שמולכם, תזכרו שהיתם גם ילדים פעם ותסננו כמה שאפשר את האוכל הרע, הטלוויזיה החולה, השפה המגעילה. כי מגיע לנו רק טוב.