זה לא סתם, איך שספר מגיע אליך. לאורך השנים האחרונות ממש הבחנתי בכך שהדרך ו"המפגש" עם ספר טומנים בחובם קסם לא קטן, אם רק עוצרים ומבחינים בכך. לפעמים המקריות, שהיא הרי לא באמת מקרית, מזמנת לך לעבור בקרן רחוב שלרוב לא תלכי בה, אבל בדיוק היום סטית ממסלולך הרגיל ועברת שם, ושמש חזקה בצידו האחד של הרחוב מעבירה אותך לצד המוצל של המדרכה. ואז ממש שם מונחים להם כמה ספרים על הרצפה. נו מה לא תעיפי מבט? תעיפי, תעיפי. וגם תצאי ובאמתחתך ספר או שניים והתרגשות קטנה בלב לקראת המפגש.
את הספר של ניסים אמון לא פגשתי בקרן רחוב, אבל גם שם היה שירשור קטן של רמזים שהוא יגיע אלי, בלי שאתכוון. לפני שנה וקצת ראיתי אותו מונח אצל אבי על השולחן ב"זולה המרוחקת" שבחצר. בגלל שעטיפת הבד בגוון החרדל ביקשה שאמשש אותה, נעניתי לקריאה. חצי מבט בפנים, פרקים קצרים, והבנה שזה משהו "רוחני" ספר מסע רוחני של עבודה פנימית. מניחה אותו בצד כי איזה ילד קורא בשמי ממעמקי הבית. וכך נפרדו דרכנו במפגש חפוז.
יומיים אחרי, קולגה לעבודה מספרת לי על שיעור אליו היא הולכת, ואני מתעניינת, והיא מספרת על הרצאות נפלאות של אחד בשם ניסים אמון! דינג דונג! פעמון המקריות המצטרפת מצלצל באוזניי הכרתי. כמה מילים עליו והזמנה לבוא לשמוע, אני שומעת, מתרשמת, אבל כמובן לא הולכת. ושוב הזמן חולף ולי ולניסים אין הצטלבות נתיבים ממשית. ואז לפני שבוע בדיוק, בשבת משפחתית שמחה של מדורה, חצילים וקאווה מושיט לי אבי את הספר ואומר בפשטות: קחי אותו, נראה לי שתוכלי להנות מזה. נותנים לך תיקח, אז לקחתי.
ואז כשהתחלתי לקרוא את "חוכמת המזרח" שמחתי בחלקי, על שהוא הגיע אלי בכל זאת. אפילו שלא ביקשתי, או שאולי בעצם כן ביקשתי ולכן זה בא. הפרקים הקצרים והכתיבה המאוד קולחת ובהירה מקלים על יכולת ההתמדה שלי. אפילו לאחת שכמותי שמעט נרתעת מספרי רוחניות והדרכה הארד קור, מצאתי שפרק ביום, אם יוצא אז שניים, לפני השינה וזה בסדר מבחינתי. מה בסדר, זה אפילו מרחיב את נשמתי. גם אם בודהיזם, טאו ומחשבות על רוחניות מסחררות אותכם, אנא אל תרתעו. דרוש רצון ופתיחות מועטים כדי לצלוח את הטקסט ומהר מאוד תישאבו אל הפשטות היפה, הזרימה הטבעית שבה ניסים אמון מביא את הדברים. ובטוח שבין כל המילים הנאמרות (ויש לציין שהן נאמרות ומנוסחות באופן מאוד נגיש, נהיר ולא מאיים) תמצאו את המשב רוח הרענן שלכם, שיכניס הבנה שאפשר וצריך להנות, להעריך ולחיות את ההווה, שרוגע, פשטות ואור יכולים להיות גם חלק מכם. ואולי אפילו תתחילו לעשות מדיטציה, בשם האל, אולי אפילו יש סיכוי שתזכו לאושר וזיכוך. הסיפורים, המטאפורות עושות הכל כל כך יותר מעניין ואפשרי.
הערה קטנה: פעם ראשונה שנכנסתי לאתר של ניסים אמון, היה עכשיו בזמן כתיבת הפוסט. וגיליתי שמדובר באדם שעושה כברת דרך וכנראה דיי מוכר להרבה דרך המדיה. קצת נבהלתי מכך, שהוא כזה מפורסם. אז זה כנראה אני שמגלה אודות הספר עכשיו ואני קצת לייט בלומר אבל בכל מקרה אם לא הכרתם שווה בדיקה. לא בגלל שהוא אושיה כזו או אחרת אלא כי באמת יש דברי טעם בספר.
באתר שלו הספר נמכר בחיר מוזל מזה שבחנויות (כך נאמר באתר עצמו).
******
אי שם בתחילת השנה ליה התאמנה על כתיבת אותיות הדפוס במלח שהונח בתבנית אפייה עמוקה. הרעיון הוא שהילד יכול לכתבו את האות באלמנט מוחשי, עם האצבע, להרגיש את התנועה ולחוות חוויה חושית. זה די דומה לרעיון של לממש צורה בתנועה ברת קיימא, לחוות ממש. אותו לוח חול גם שימש לפעמים כמגרש משחקים קטן של חיות ואלמנטים של טבע. המלח היה טבעי (לבן) ואז הפכנו אותו לצבעוני ובסוף נשפך ברובו.
ואתם תשאלו, נו , ומה כל זה קשור לענייני חוכמת המזרח? ובכן, ברוח הזן ששורה עלי בימים אלו (חיוך, אל תהיו כאלה רציניים) נולדה קופסת החול לאימון ומשחק. ליה החלה ללמוד את נפלאות כתב היד לאחר שנה של כתב דפוס. ולכבוד המאורע הכנתי לה מתנה קטנה. זה אבולוציה מושקעת יותר של תבנית האפייה, והיא מזכירה את רעיון של
גני הזן רק במיני.
תיבת כתיבה ברוח הזן - עוד דרך להתאמן על כתיבה
וכך היה: תיבת סיגרים (כי לאחר שהכל נשפך פעם אחת, היה ברור שמכסה יהיה עסק משמח)
מלח דק או חול עדין, אלמנט שטוח שישמש כמחליק למלח,
כרטיסיות עם אותיות (הכנתי אותן על נייר עבה שגזרתי ועיגלתי פינות וכתבתי עם מכחול וצבעי מים את האותיות)
זה הכל! וכמובן שאל לנו להגביל את תיבת החול לדבר אחד, אפשר לצייר בה, לבנות "עולמות" לעשות ציור ולהניח על שולחן לקישוט והנאה.
ותודה ליאיר על הדיגמון!
פוסטים
